Nedarim
Daf 21b
משנה: הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים מוּתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִן הַסִּתְוָונִית מוּתָּר בְּחוֹמֶץ סִתְוָונִיּוֹת. רִבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר כָּל שֶׁשֵּׁם תּוֹלַדְתּוֹ קְרוּיָה עָלָיו וְנוֹדֵר מִמֶּנּוּ אָסוּר אַף בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים מַתִּירִין.
Traduction
Celui qui s’est engagé par vœu à ne pas manger de dattes peut en consommer le miel; celui qui s’est interdit de manger des verjus peut boire le vinaigre qui en provient. R. Juda b. Bethera établit cette règle: pour tout ce qui garde son nom originaire, lorsqu’on a exprimé le vœu d’abstention, le produit qui en dérive sera également défendu; les autres sages permettent d’user de ce dernier.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מן הסיתווניות. ענבים שאינם מתבשלים ועומדים בכרם בימות החורף ואינם ראויים ליין ועושים מהן חומץ:
כל ששם תולדתו קרויה עליו. שאע''פ שנשתנה נקרא על שם עיקרו כגון דבש תמרים וחומץ סיתווניות:
וחכמים מתירין. איכא בין ת''ק לחכמים דת''ק סבר הנודר בסיתווניות מותר בחומץ היוצא מהן ואסור בסיתווניות וחכמים מתירין בסיתווניות עצמן. דכיון דסיתווניות לאו בני אכילה נינהו כי נדר מסיתווניות דעתו על החומץ היוצא מהן לא על הסיתווניות עצמן:
משנה: הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים מוּתָּר בַּיַּיִן מִן הַזֵּיתִים מוּתָּר בַּשֶּׁמֶן. אָמַר קוֹנָם זֵיתִים וַעֲנָבִים אֵילּוּ שֶׁאֵינִי טוֹעֵם אָסוּר בָּהֶן וּבַיּוֹצֵא מֵהֶן.
Traduction
Celui qui s’interdit pur vœu de manger des raisins peut boire du vin; celui qui s’interdit de manger des olives peut user d’huile. Mais s’il a dit: ''je m’engage par vœu à ne pas goûter à ces olives, ou à ces raisins'', soit les fruits désignés, soit d’autres analogues lui seront interdits.
Pnei Moshe non traduit
מתני' קונם זיתים וענבים אילו שאיני טועם. אילו דוקא וכשאמר אלו בלבד אסור אף ביוצא מהן כדפרי' לעיל והא דקתני שאיני טועם לאשמועינן דאע''ג שאמר איני טועם לא סגי עד דאמר אלו:
משנה: הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר מוּתָּר בָּרוֹטֵב וּבַקִּיפָה וְרִבִּי יְהוּדָה אוֹסֵר. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה וְאָסַר עָלַי רִבִּי טַרְפוֹן בֵּיצִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ בְּתוֹכוֹ. אָֽמְרוּ לוֹ וְכֵן הַדָּבָר. אֵימָתַי בִּזְמָן שֶׁיֹּאמַר בָּשָׂר זֶה עָלַי. אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַדָּבָר וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר. אִם יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם אָסוּר. הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן מוּתָּר בְּתַבְשִׁיל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם יַיִן. אָמַר קוֹנָם יַיִן זֶה שֶׁאֵינִי טוֹעֵם וְנָפַל לְתַבְשִׁיל אִם יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם הֲרֵי זֶה אָסוּר.
Traduction
Celui qui s’est interdit la viande peut boire du bouillon, ou le résidu au fond du pot; R. Juda le défend, en racontant que R. Tarfon lui interdit même de manger des œufs qui auraient cuit dans ce bouillon. La règle est bien telle, lui répliquèrent les autres sages, lorsque la formule du vœu dit: ''Que cette viande me soit interdite'', car lorsqu’on fait vœu de ne pas jouir de tel objet et qu’il se mêle à un autre, dès qu’il y a communication de goût, le 2e objet aussi devient interdit. Malgré le vœu de s’abstenir du vin, il est permis de manger un mets qui a le goût du vin. Mais si l’on a fait vœu de ''ne pas goûter à ce vin'' et qu’il tombe dans un mets, dès qu’il y a eu communication de goût du vin, le plat devient interdit.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מותר ברוטב ובקיפה. קיפה היינו דק דק של בשר הנקפא בשולי קדר':
ור' יהודה אוסר. הואיל ויש בו טעם בשר ואין הלכה כר''י:
אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי. דכיון דאמר בשר זה שוייה עליה חתיכא דאיסורא ואסור בנותן טעם אבל אם אמר קונם בשר עלי לא אסר עצמו אלא בדבר הנקרא בשר:
מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. הרבנן דרבי יהודה:
הלכה: הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר כול'. אָמַר רִבִּי הִילָא. מִכֵּיוָן שֶׁאָמַר. זֶה. אֲסָרוֹ עָלָיו הוּא וַהֲנָייָתוֹ.
Traduction
R. Ila dit: Comme dans la formule d’interdit du vin se trouve énoncé le déterminatif ce (spécifié), le vin lui-même devient interdit, ainsi que tout profit à en tirer (en cas de mélange à un mets).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מכיון שאמר זה. כלומר דרבי הילא מפרש הא דקתני במתני' קונם יין שאיני טועם לאו דוקא דקאמר נמי שאיני טועם אלא מכיון שאמר זה אסרו עליו הוא עצמו וכן להנייתו אם נתערב בתבשיל בנותן טעם. ובבבלי נמי פשיט לה דזה ואלו דוקא אבל בשאיני טועם לחוד ספוקי מספקא לן ולחומרא:
הלכה: הַנּוֹדֵר מִן הָעֲנָבִים כול'. תַּנֵּי. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר. קוֹנָם כָּל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְאוֹכְלוֹ דֶּרֶךְ הַיּוֹצֵא לֵיאָכֵל. נָדַר בּוֹ מוּתָּר בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ. נָדַר בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ מוּתָּר בּוֹ. מַה אִית לָךְ. כְּגוֹן זֵתִים וַעֲנָבִים. וְכָל דָּבָר שֶׁדַּרְכָּן לֵיאָכֵל וְאֵין דֶּרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵיאָכֵל. נָדַר בּוֹ מוּתָּר בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ. מַה אִית לָךְ. כְּגוֹן אִילֵּין תּוּתַייָא. וְכָל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵיאָכֵל וְדֶרֶךְ הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ לֵיאָכֵל. נָדַר בּוֹ לֹא נִתְכַּוֵון אֶלָּא בְּיוֹצֵא מִמֶּנּוּ. מַה אִית לָךְ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. זֵירְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין.
Traduction
On a enseigné (144)Tossefta à ce, ch. 3. que R. Simon b. Eléazar explique ainsi la suite de cette Mishna, en fait d’interdit par vœu: pour tout produit qu’il est d’usage de manger et dont l’extrait est aussi comestible, le vœu d’interdit de l’objet même laisse libre ce que l’on en tire; à l’inverse, si l’on s’est interdit par vœu l’extrait de ce produit, celui-ci même reste libre; tels sont, par exemple, les olives et les raisins. D’autres fois, le produit même sera un objet de consommation, non l’extrait; en ce cas, le vœu d’interdit de manger le produit n’implique pas que l’extrait soit défendu, ce qui est par exemple le cas pour les mûres. Enfin pour un produit qu’il n’est pas d’usage de consommer lui-même mais dont l’extrait est utilisé, le vœu énonce à cet égard portera exclusivement sur l’extrait. Quel est le produit de cette nature? Ce sont, dit R. Yossé b. R. Aboun, les plantes de jardin, que l’on ne mange pas (mais dont on utilise la sève).
Pnei Moshe non traduit
גמ' קונם כל דבר כו'. כלומר כן הדין בקונם אם הוא דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו אם לא אמר זה וכן אם נדר ביוצא ממנו מותר בו שלא נתכוון אלא למה שאמר וכדמפרש מה אית לך דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כגון זיתים וענבים:
זירעוני גינה שאינן נאכלין. כיון שאינן נאכלין לא נתכוין זה אלא ביוצא מהן:
הלכה: הַנּוֹדֵר מִן הַתְּמָרִים כול'. מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יוֹסֵי. שֵׁם אָבִיו קָרוּי עָלָיו. מַאי טַעֲמָא דְּרִבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. שֵׁם בְּנוֹ קָרוּי עָלָיו. מִסְתַּבְּרָה רִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה יוֹדֵי לְרִבִּי יוֹסֵי. רִבִּי יוֹסֵי לֹא יוֹדֵי לְרִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. רִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה יוֹדֵי לְרִבִּי יוֹסֵי. שֵׁם בְּנוֹ לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֵׁם אָבִיו. רִבִּי יוֹסֵי לֹא יוֹדֵי לְרִבִּי יוּדָה בֶּן בְּתֵירָה. לֹא אָמַר אֶלָּא שֵׁם אָבִיו. הָא שֵׁם בְּנוֹ לֹא.
Traduction
Comme R. Yossé justifie plus haut (6,6) l’interdit du petit lait, en raison du nom originaire interdit (le lait), de même ici (6,8) R. Juda b. Bethera maintient l’interdit pour le dérivé (miel ou vinaigre) ''qui garde son nom originaire'', par descendance. Il y a lieu de croire que R. Juda b. Bethera adopte l’avis exprimé plus haut par R. Yossé, tandis que celui-ci n’adopte pas forcément l’avis de R. Juda b. Bethera. Ainsi, R. Juda b. Bethera se range à l’avis de R. Yossé, car s’il déclare interdit dans notre Mishna ce ''qui garde le nom originaire'' par descendance, à plus forte raison admet-il cet avis pour le nom originaire par ascendant;mais, à l’inverse, R. Yossé ne partage pas forcément l’avis de R. Juda b. Bethera, parce qu’il applique seulement le nom originaire par ascendance, non par descendance.
Pnei Moshe non traduit
גמ' מאי טעמא דרבי יוסי. לעיל דקאמר הנודר מן החלב אסור בקום ואגב דלקמיה נקטלה:
שם אביו קרוי עליו. קומא דחלבא:
מאי טעמא דר' יהודה בן בתירא. במתני' שאוסר בדבש תמרים וחומן סיתווניות משום דשם בנו קרוי עליו כלומר שעומד לעשות מהן דבש וכן סיתווניות לעשות מהן חומץ:
שם בנו. מטעמא דשם בנו הוא אוסר במתני' לכ''ש דמודי לר' יוסי דאוסר משום שם אביו ואפי' לרבנן דפליגי הכא מודו התם באתרא דקרו ליה קומא דחלבא שאסור כדפרישית לעיל:
זֶה הַכְּלָל שֶׁהָיָה רִבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מִשֵּׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ. כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. כְּגוֹן טֵבֵל וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וְהֶקְדֵּשׁ וְהֶחָדָשׁ. לֹא נָֽתְנוּ לָהֶן חֲכָמִים שִׁיעוּר אֶלָּא מִין בְּמִינוֹ כָּל שֶׁהוּא וְשֶׁלֹּא בְמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וְכָל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין. כְּגוֹן תְּרוּמָה וְחַלָּה וְעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. נָֽתְנוּ לָהֶן חֲכָמִים שִׁיעוּר מִין בְּמִינוֹ. שֶׁלֹּא בְמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. אִילֵּין נְדָרִין מַה אַתְּ עֲבִיד לְהוֹן. כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אוֹ כְדָבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין. מִסְתַּבְּרָא מֵיעַבְּדִינוֹן כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. שֶׁהַזָּקֵן עוֹקֶר אֶת הַנֵּדֶר מֵעִיקָּרוֹ. אָֽמְרוּ. אֵינוֹ עִיקְּרוֹ אֶלָּא מִיכָּן וּלְהַבָּא. וַדַּאי מַתְנִיתָא עֲבַד לוֹן כְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין. דְּתַנִּינָן תַּמָּן. גִּידּוּלֵי תְרוּמָה תְרוּמָה וְגִידּוּלֵי גִידּוּלִין חוּלִין. אֲבָל טֵבֵל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וּתְרוּמוֹת חוּצָה לָאָרֶץ וְהַמְּדוּמָּע וְהַבִּיכּוּרִין גִּידוּלֵיהֶן חוּלִין וְגִידוּלֵי גִידוּלִין הֶקְדֵּשׁ. וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי חוּלִין יִפְדֶּה אוֹתָן בִּזְמַן זַרְעָם. 21b וְתַנֵּי עֲלָהּ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּדָבָר שֶּׁזַּרְעוֹ כָלָה. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָלָה גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין. דְּאָמַר רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. בָּצָל שֶׁלְכִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁעֲקָרוֹ וּשְׁתָלוֹ אֲפִילוּ הוֹסִיף כַּמָּה אָסוּר. שֶׁאֵין גִידּוּלֵי אִיסּוּר מַעֲלִין אֶת הָאִיסּוּר. וְדָא מַתְנִיתָא עֲבַד לוֹן כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין. דְּתַנִינָן תַּמָּן. שֶׁהַנּוֹדֵר וְנִתְעָרֵב בְּאַחֵר. אִם יֵשׁ בּוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם אָסוּר. תִּיפְתָּר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין.
Traduction
Voici, à ce sujet, la règle générale énoncée par R. Simon au nom de R. Josué (137)''J., (Sheviit 6, 3) ( t. 2, p. 385); passage à corriger selon la présente version.'': tous les produits qui peuvent, par un procédé, être rendus aptes à la consommation, comme les fruits non rédimés qu’il suffit de rédimer, ou la seconde dîme qu’il faut consommer à Jérusalem, ou les saintetés que l’on doit racheter contre des objets profanes, ainsi que les gerbes nouvelles à libérer par l’offre de l’omer (prémices) au Temple, ne sont jamais annulés, quelle que soit la quantité de ce qui les entoure, selon les sages; ainsi, la moindre parcelle reste indépendante dans un mélange en cas de conformité de l’espèce; mais lorsque l’espèce environnante diffère, on a égard à la propagation du goût (138)Il faut voir s'il s'est maintenu, ou s'il a été absorbé par l'autre espèce.. Pour ce qui ne peut pas devenir propre à la consommation, comme p. ex. l’oblation sacerdotale (139)La gravité de ces 2 derniers interdits est telle qu'il faut 201 parts pour l'annuler., ou la parcelle de pâte, Halla, ou les fruits des trois premières années de plantation, ou les produits de plants hétérogènes, les sages ont adopté une mesure (quant au mélange), savoir: s’il y a unité d’espèce, la moindre parcelle d’interdit reste insoluble, et lorsqu’il n’y a pas unité d’espèces, cela dépend du maintien ou de la disparition du goût de l’interdit (140)Cf. (Orla 2, 7).. En cas de mélange avec un produit soumis au vœu, comment considérer les vœux en question ici? Comme produits susceptibles de devenir aptes à la consommation, ou non? (Admet-on que la libération du vœu par le sage se réfère seulement à l’avenir, sans être rétroactive)? Ne te semble-t-il pas que l’on compare ces vœux aux produits susceptibles d’appropriation, et pourtant il a été dit ailleurs (141)Ci-dessus, (Ketubot 8, 9).: l’intervention du sage fait disparaître le principe même du vœu (comme si celui-ci n’avait jamais existé)? C’est que, fut-il répliqué, cette disparition a seulement un effet futur (non au passé). Les vœux cités dans notre Mishna sont semblables aux produits non susceptibles d’être appropriés à la consommation, comme il a été enseigné (142)(Terumot 9, 4).: ''Les produits des semences d’oblation restent comme celle-ci (reviennent au cohen), tandis que les produits de ces produits sont profanes (accessibles à tous); les produits d’objets inaffranchis, ceux de la 1re dîme, des pousses de 7e année agraire, de l’oblation sur les produits du dehors de la Palestine, du mélange interdit et des prémices, sont tenus pour profanes; les produits au 2e degré de fruits consacrés ou de la 2e dîme sont profanes, sauf qu’il faut les racheter selon leur valeur au moment de la semaille''. Or, on a enseigné à ce sujet: c’est vrai seulement (d’admettre comme profanes les produits des produits) pour les objets dont la semence se dissout dans la terre; mais lorsqu’elle ne s’y dissout pas, les produits restent sacrés et interdits. De plus, il faut observer plus de sévérité pour ces produits, puisque R. Zeira a dit au nom de R. Jonathan: si l’on arrache de la terre un oignon provenant de plants hétérogène dans la vigne, que l’on replante ailleurs, quelle que soit la quantité de son augmentation, l’oignon reste interdit, car le produit d’un interdit ne saurait faire disparaître sa nature d’interdit (143)Ce n'est donc pas analogue à ce qui est susceptible d'amélioration.. Quant à ce que notre Mishna considère un tel mélange à l’égal de ce qui est susceptible d’être rendu apte à la consommation, puisqu’il y est dit ensuite: ''lorsqu’on fait vœu de ne pas jouir de tel objet et qu’il se mêle, dès qu’il y a simple communication de goût, le second objet aussi devient interdit'' (à défaut de quoi, ce n’est pas interdit). On peut répondre à cela que la divergence d’espèces les rend égales à ce qui est susceptible d’appropriation (voilà pourquoi le mélange serait permis, s’il n’avait pas le goût du mets interdit, à l’instar de ce qui est apte à l’appropriation).
Pnei Moshe non traduit
זה הכלל. ברייתא הובאה בבבלי פ''ז דף כ''ח ואיידי דבעי לקמן אילין נדרין כו' מייתי לה הכא:
כגון טבל. שמתקנו ומתירו ומעשר שני והקדש ניתרין בפדייה והחדש עומר מתירו לא נתנו להן חכמים שיעור בתערובתן אלא מין במינו כל שהוא דאפילו באלף לא בטיל הואיל ויש לו מתירין:
ושלא במינו בנותן טעם. שלא אמרו אוסר בכל שהוא אלא במינו:
נתנו להם חכמים שיעור מין במינו כל שהוא. האי כל שהוא לאו משהו קאמר אלא לפי מה שהוא תרומה וחלה בא' ומאה ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים מפני שכפל איסורן שאסורין בהנאה כפלו בשיעורן:
ושלא במינן בנ''ט. דהא דבעינן בתרומה א' ומאה ובערלה וכלאי הכרם א' ומאתים דוקא במינן אבל שלא במינן בנ''ט כדתנן פ''ב דערלה:
אילין נדרין מה את עביד להון. במה את מדמי להון אם הוו כדבר שיש לו מתירין הואיל ויכול לשאול על נדרו או דילמא אין החכם מתיר אלא מכאן ולהבא ולא למפרע מה שנאסר:
מסתברא. דנעשה אותן כדבר שיש לו מתירין דהא תנינן תמן בפרק המדיר שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו. כלומר וכיון שעוקר אותו מעיקרו נמצא שלא נאסר מעולם ולא הוי דבר שיש לו מתירין:
אמרי אינו עוקרו אלא מיכן ולהבא. כלומר עיקר העיקור מיכן ולהבא שהרי אסור היה עד עתה ואע''פ שעוקרו מעיקרו מכל מקום באיסור היה עד עכשיו וחשיב דבר שיש לו מתירין:
ודא מתניתא. וממתני' דתרומות שמעינן דנדרים כדבר שאין לו מתירין הן:
גידולי תרומה תרומה. עבדו רבנן תקנתא משום תרומה טמאה ביד כהן דלא לישהי לגביה עד זמן הזרע כדי לזרעה ואתי בה לידי תקלה והילכך גזרו שיהו גדולי תרומה כתרומ':
וגידולי גידולין. אם חזר וזרע אותן הגידולין גידוליהן חולין:
אבל הטבל ומעשר ראשון. דרובן חולין וכן המדומע רובו חולין וספיחי שביעית ותרומת ח''ל לפי שאינן מצוין וכן הביכורין אינן מצוין שאינן נוהגין אלא בז' המינין ולפיכך גידוליהן חולין:
וגידולי הקדש ומעשר שני חולין. אפי' בדבר שאין זרעו כלה:
ופודה אותן בזמן זרעם. כל האוצר שניתוסף מחמת הזרע פודה אותו בדמי הזרע שזרע:
ותני עלה. אטבל קאי כדתנן התם הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה דוקא אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים אפילו גידולי גדולין אסורין משום דטבל דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלף לא בטיל:
וחומר הוא בגידולין. כלומר ועוד חומר מצינו בגידולין כדאמר ר''ז בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו במקום אחר אפי' הוסיף כמה במקום היתר העיקר נשאר אסור:
שאין גידולי איסור. כלומר גידולין הבאין מחמת האיסור אע''פ שהן היתר אין מעלין את העיקר האסור. וכדקאמר ר' יונתן בבבלי דף נ''ז בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור שאין גידולי היתר מעלין העיקר. וקתני מיהת בהאי מתני' גידולי הקדש מותרין ואפילו בדבר שאין זרעו כלה מדלא מחלק כמו בטבל ואע''ג דאיבעי מיתשל עלייהו אפ''ה לא הוי כדבר שיש לו מתירין וכן נמי בנדרים אלמא דהאי מתני' לא עביד להו כדבר שיש לו מתירין:
ודא מתני'. דהכא עבד לון כדבר שיש לו מתירין:
דתנינן. כלומר והא דתנינן במתני' דלקמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנ''ט ה''ז אסור תיפתר שנתערב מין בשאינו מינו ולפיכך מותר בשאינו נותן טעם כדבר שיש לו מתירין דלא אמרו אפילו באלף לא בטיל אלא במין במינו אבל מין בשאינו מינו אפי' דבר שיש לו מתירין בנותן טעם כדלעיל:
Nedarim
Daf 22a
משנה: 22a הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן מוּתָּר בְּיֵין תַּפּוּחִים. מִן הַשֶּׁמֶן מוּתָּר בְּשֶׁמֶן שׁוּמְשְׁמִין. מִן הַדְּבַשׁ מוּתָּר בִּדְבַשׁ תְּמָרִים. מִן הַחוֹמֶץ מוּתָּר בְּחוֹמֶץ סִיתְוָונִיּוֹת. מִן הַכְּרֵשִׁין מוּתָּר בְּקֶפַלּוֹטוֹת. מִן הַיָּרָק מוּתָּר בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם לְוַויי.
Traduction
Celui qui fait vœu de s’abstenir du vin peut boire du jus de pomme; celui qui s’est interdit l’huile peut user de l’extrait de sésame (pavot); celui qui s’est interdit le miel (ordinaire) peut user du miel de dattes; celui qui s’est interdit le vinaigre peut user du produit des verjus; celui qui s’est interdit l’ail peut manger des porreaux (capitatus); celui qui s’est interdit les légumes verts (sans autre désignation) pourra manger des légumineux des champs, parce que ceux-ci ont un nom complémentaire.
Pnei Moshe non traduit
מתני' מותר ביין תפוחים. דכיון שיש לו שם לויי לא מיקרי יין סתם:
מן השמן. משמע שמן זית והילכך מותר בשמן שומשמין:
מותר בקפלוטות. מין ממיני הכרישין הגדילי' בא''י ולא הוו בכלל סתם כרישין:
מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לויי. שנקרא ירק השדה ולא ירק סתם:
הלכה: הַנּוֹדֵר מִן הַיַּיִן כול'. מַתְנִיתָא מָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין לְקֶפַלּוֹטוֹת כְּרֵישִׁין. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרִין לְקֶפַלּוֹטוֹת כְּרֵישִׁין לֹא בְדָא. לָכֵן צְרִיכָה אֲפִילוּ בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרִין לְקֶפַלּוֹטוֹת כְּרֵישִׁין. מִן הַכְּרֵשִׁין מוּתָּר בְּקֶפַלּוֹטוֹת.
Traduction
La Mishna permet (à celui qui s’est interdit l’ail) ''de manger des porreaux'', dans les localités où l’on ne donne pas aux porreaux le nom d’ail; mais lorsqu’on leur donne ce nom, on ne leur applique pas ladite autorisation (et ils restent défendus). Il en résulte cette déduction que, même dans les localités où l’on donne aux porreaux le nom d’ail, et l’interdit a été formulé pour ce dernier, l’usage des porreaux reste permis (l’interdit ne porte que sur l’ail spécial).
Pnei Moshe non traduit
גמ' מתניתא. דמותר בקפלוטות במקו' שאין קורין לקפלוטות כרישין:
לא בדא. לא בזה אמרו ואסור בקפלוטות. ודחי לה הש''ס לכן צריכא אלא אפי' במקום שקורין להן כרישין מותר משום דלא נדר אלא מסתם כרישין דאילו במקום שאין קורין פשיטא:
מִן הַיָּרָק מוּתָּר בְּיַרְקוֹת שָׂדֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא שֵׁם לְוַויי. וְתַנֵּי עֲלָהּ הַנּוֹדֵר מִן הַיָּרָק בַּשְּׁבִיעִית אָסוּר בְּיַרְקוֹת הַשָּׂדֶה. תַּנֵּיתָהּ רִבִּי קְרִיסְפָּא בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר טַעְמָא. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יָרָק מִחוּץ לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁהִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲנִינָא. עוּלְשִׁין חֲשׁוּבִין הֵן לְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכְלִין בַּשְּׁבִיעִית. הָדָא דָאַתְּ אֲמַר עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יְרָקוֹת מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁהִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ.
Traduction
''Celui qui s’est interdit les légumes verts (sans autre désignation) pourra manger les légumineux des champs, parce que ceux-ci ont un nom complémentaire''. Toutefois, il a été enseigné à ce propos: celui qui en la 7e année agraire s’interdit les légumes verts (non cultivés alors dans les jardins) ne pourra pas consommer alors les légumineux des champs. (145)Suit un passage traduit en (Pea 5, 1).
Pnei Moshe non traduit
בשביעית אסור בירקות שדה. לפי שאין זורעין ונוטעין. ואין ירקות גינה מצויין ולא נתכוין זה אלא על ירקות שדה:
טעמא הדא דאמר עד שלא התיר ר' להביא ירקות מח''ל. ופלוגתא דתנאי הוא בבבלי סוף פרקין חד אמר אין מביאין משום חששא דגוש ארץ העמים ואמר התם בהאי תלמודא רבי התיר להביא ירק מח''ל ולאחר שהתיר היא שביעית היא שאר שני שבוע דשכיחי ירקות גינה שמביאין מח''ל ואדעתא דהכי נדר:
עולשין. עולשי שדה חשובין הן לטמא טומאת אוכלין בשביעית דבשאר שני שבוע דשכיחי עולשי גינה לא חשיבי עולשי שדה ולא הוו אוכלין אא''כ חישב עליהן כדתנן פ''ג דעוקצין:
היא שביעית היא שאר שני שבוע. דהואיל ושכיחי עולשי גינה הבאים מח''ל עולשי שדה לא חשיבי:
תַּנֵּי. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא בַשְּׁבִיעִית וְלֹא בַמּוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאִם עִיבְּרוּהָ הֲרֵי זֶה מְעוּבֶּרֶת. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ אָמַר. עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי לִיקַּח יָרָק מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁהִתִּיר רִבִּי לִיקַּח יָרָק מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
בשביעית. שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע:
ולא במוצאי שביעית. בשמינית מפני שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש:
היא שביעית היא שאר שני שבוע. הואיל ושכיחי מח''ל בשביעי' אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע ומעברין:
הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר. וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִישָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּיכּוּרִים וגו'. אֵין לָךְ מְבַכֵּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִבַּעַל שָׁלִישָׁה וְלֹא בִיכֵּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַמִּין. וְהֵבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים. אֵימָתַי הֱבִיאוֹ. לְאַחַר הָעוֹמֶר. שֶׁנֶּאֱמַר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. הוֹאִיל וְהָֽיְתָה הַשָּׁנָה צְרִיכָה לְעַבֵּר מִפְּנֵי מָה לֹא עִיבְּרָהּ אֱלִישָׁע. אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ שְׁנֵי רַעֲבוֹן וְהָיוּ הַכֹּל קוֹפְצִים לַגָּרְנוֹת.
Traduction
R. Meir exposa l’exégèse suivante. Comme il est dit (2R 4, 42): Un homme vint de Baal-Shalisha et apporta à l’homme divin un pain de prémices et 20 pains d’orge, etc. Or, nul terrain n’était plus précoce en Palestine, pour la maturité du blé, que le territoire à l’entoure de la ville de Baal-Shalisha; pourtant, on ne vit mûrir que l’espèce citée (l’orge). Il apporta à l’homme divin, est-il dit. Quand? Ce ne fut certes qu’après la remise de la gerbe d’omer, puisqu’il est dit aussitôt (ibid.): donne-les au peuple, qu’il mange. C’est donc qu’il y avait toutes les conditions réunies (de maturité et de saison avancée), pour déclarer l’année embolismique (et harmoniser l’année solaire avec l’année lunaire); pourquoi Elisée ne procéda-t-il pas à cette déclaration? C’est que (malgré tous ces indices) l’année n’était pas avancée; et en raison de la famine qui dominait alors, tous se hâtaient de courir en grange y amonceler le blé (par avance).- (146)Suit une page traduite (Pessahim 9, 1).
Pnei Moshe non traduit
אין לך מבכר. אין לך קל לבכר בא''י יותר מבעל שלישה ואעפ''כ לא ביכר אלא אותו המין של שעורים כדכתיב לחם ביכורים וגו' דמשמע שעכשיו הי' מבכר וכתיב והביא וגו' ואימתי הביאו מסתמא לאחר שקרב העומר הביא דכתיב ויאכלו ש''מ שקרב העומר והותר החדש וא''כ הואיל והיתה השנה צריכה לעבר שהרי כשהגיע ניסן עדיין לא היה רוב אביב שלא ביכרו עכשיו אלא שעורים ומסתמא פירות האילן נמי לא הוו וקי''ל דעל השנים מהשלשה שהן תקופה ואביב ופירות האילן מעברין השנה ומפני מה לא עיברה אלישע:
והיו הכל קופצין לגרנות. לפי שכלה התבואה והיו צריכין לאכול מן החדש:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source